מחקר זה בוחן את הקשר שבין יציבות
תעסוקתית כפי שהיא מתבטאת בניידות בין מעסיקים, לבן צמיחת השכר. קשר זה נבדק בטווח הקצר (משנה לשנה)
ובטווח הבינוני-ארוך (לאחר חמש שנים).
הממצאים מוצגים לגבי שלוש תקופות שוות
באורכן במהלך התקופה הכוללת המתייחסים לעשור ומחצה שבין 1990 ל-2005, וזאת כדי
ללמוד על העקביות והעמידות של קשר זה בתקופות זמן הנבדלות ביניהן במאפיינים
הדמוגרפיים, הכלכליים והחברתיים.
בסיס הנתונים ששימש למחקר הוא
הנתונים המנהליים של רשויות המס בתוספת נתונים דמוגרפיים וכלכליים ממקורות נוספים.
על פי הנתונים, היציבות התעסוקתית פחתה במידה ניכרת בין המחצית הראשונה של שנות
ה-90 למחצית השנייה שלהן, ולאחר מכן נותרה ברמה דומה.
התוצאות מורות שבטווח הקצר לניידות,
אפילו מרצון, יש השפעה שלילית על תוואי השכר, בכל אחת משלוש התקופות שנבדקו
וללא קשר למצב המשקי והחברתי בתקופות השונות. עם זאת בראייה מצטברת של חמש
שנים, מתברר שלניידות שלא מרצון יש השפעה שלילית על תוואי השכר גם בטווח הארוך.
לגבי ניידות מרצון הממצאים מעורבים. ההסבר לעלייה בשכר בטווח הארוך הקשורה
בניידות בין מעסיקים עשוי להיות זה: בשוק העבודה הנוכחי עובדים מתייחסים למעברים
בין מעסיקים כסוג של השקעה עם סיכון מסוים, שעשויה להביא פירות בטווח הארוך אף שיש
לה עלויות בטווח הקצר – בדומה למה שתיאורית ההון האנושי מציעה לגבי רכישת השכלה או
כל הכשרה מקצועית אחרת. עוד עולה מהממצאים שהשפעת הניידות בין מעסיקים על צמיחת
השכר בטווח הארוך איננה עמידה לתנאי הזמן; היא משתנה בין תקופות שונות.
בהתחשב
בעלויות המעבר שלא הובאו בחשבון בעבודה זו, נמצא כי שלרוב יציבות בעבודה (במקרה זה
הישארות אצל אותו מעסיק לאורך זמן) קשורה עם צמיחה טובה יותר של השכר.